קשה לומר שעד עכשיו פלייאוף ליגת העל סיפק לנו רגעים בלתי נשכחים, אבל הערב (שני), אולי לראשונה העונה, קיבלנו הרגשה של מאני-טיים אמיתי - כזה שמתעופפים בו מרפקים ומתחוללים בו ניסים: הפועל ירושלים אירחה את נתניה למשחק ה-4 בסדרת רבע הגמר כשהיא במרחק נצחון מהפיינל פור. למרות שהובילה ב-7 הפרש עם 2:30 דקות לסיום, ועל אף שקיבלה 2 זריקות עונשין 6 שניות לפני הבאזר, י-ם הצליחה לבעוט בדלי שוב ושוב. בסופו של קאמבק נהדר וסיום סופר-דרמטי, נתניה מצאה עצמה מנצחת 70:73 במלחה וכופה משחק חמישי ומכריע בסדרה עם 2:2 מפתיע.
אפשר לראות במשחק הזה מיקרו-קוסמוס לעונה כולה של הפועל י-ם. היו שם, לפרקים: אחוזים טובים, אחוזים רעים, מלחמה אדירה, יתרון שהושג בשיניים, החלטות שגויות ופיניש של לוזרים. אם לא מספיקה העובדה שחניכיו של דרוקר איבדו יתרון 7 נקודות ב-2:30 הדקות האחרונות, הרי שאז הגיעו 2 ההחטאות של פלס מהקו ברגע הכי קריטי של העונה. במקום לטייל לחצי הגמר ולנוח לפני מכבי ת"א, האדומים שמטו יתרון 2:0 בסדרה וספגו הפסד שני ברציפות ששולח אותם למשחק בקופסל, משחק שיכול לעלות להם בהדחה משפילה.
נתניה, שהגיעה עם הגב לקיר, ידעה שמשחק חד צדדי כמו במשחק מספר 3 לא יהיה. במקום זאת ראינו משחק צמוד ודי מוזר. זה התחיל עם הגנות פרוצות ורבע ראשון מצוין, המשיך בצניחת אחוזים דרסטית וברבע 3 לוהט שכלל גם לא מעט מרפקים ועבירות מכוערות. אבל בשום שלב, גם בדקות רעות מאוד שלה, נתניה לא איפשרה לי-ם לברוח ובמאני טיים היא נשארה רגועה וקרה, בזמן שהאדומים איבדו את הראש.
דרון וושינגטון וקורטני פלס סיפקו שניהם 3 רבעים מחרידים כמעט ללא נקודות (פלס קלע לראשונה רק ברבע האחרון, וושינגטון לא השיג סל שדה עד אז), ואחרי שחרבו את המשחק, לפתע ב-10 הדקות האחרונות הם התעוררו: זה מהבירה ייצר 10 נק' מהירות, והאורח טיפס עד ל-17 ממש ברגע הנכון. ההבדל ביניהם היה היד הרועדת של פלס מהעונשין 6 שניות לסוף.
לנתניה גם היה את ראמל בראדלי, שסיפק 19 נקודות 7 ריב' ו-6 אסיסטים. פרנקו קיבל תוצרת גם ממורגן (12), קילינגסוורת' (11), גואטה (7) ושולמן (5), שטשטשו משחק רע של אורלנד. מנגד, פרט לג'וש דאנקן שהצטיין עם 22 נקודות, כדיר ייצר 11, סמואלס 9 וטפירו עוד 6, אבל כל זה לא הספיק.
מבט אחרון בסטטיסטיקה מספר סיפור מעניין: נתניה לא הבריקה, אבל: דייקה באחוזים גבוהים יותר ל-2 (52% לעומת 42%), דייקה יותר מהעונשין (70% לעומת 56%), קטפה יותר ריבאונדים (33:35), ביצעה יותר חטיפות (5:7) וביצעה יותר חסימות (0:2). כל היתרונות הללו קטנים מאוד, אבל ביחד הם מצטברים למה שעושה הבדל בין הפסד לנצחון.
מהלך המשחק
המשחק נפתח בסערה עם משחק ריצה של שתי הקבוצות, כשהצבע נותר פרוץ ואיפשר נקודות קלות לשתיים. במצב של 8:10 דאנקן צלף שלשה ראשונה, וושינגטון הגיב באחת משלו ומנע בריחה. למרות שהיה טוב, דרוקר הוציא את כדיר, מה שהיווה את האות לנתניה: גואטה נתן לפרנקו יתרון ראשון בשלשה (15:17), ואורלנד המשיך את המומנטום עם פלוס 4. אבל י-ם לא התייאשה, ו-2.3 שניות לסיום הרבע ליפשיץ נכנס למגרש. הכדור הלך אליו, ובסל מטורף על הבאזר, כמעט מהחצי, החזיר את היתרון 19:20. 6 דקות בתוך הרבע השני לוח התוצאות בקושי זז, אבל אז החלה נדנדה כשהיתרון החליף ידיים. ההתקפה האחרונה בחצי שוב הלכה לליפשיץ, ושוב הוא סיפק סל על באזר, (אם כי הפעם הוא דרך על הקו של הקשת) ועשה מהפך 32:33 במחצית.
הרבע השלישי נפתח בצורה רעה, והאחוזים הלכו וצנחו עם כל דקה שחלפה. קורטני פלס חרב הקתפה אחרי התקפה ומשום מה נשאר על המגרש, עד שבראדלי התעורר וייצר בריחה ראשונה במשחק וקבע 41:46 לנתניה. דווקא כאן המארחת החלה לטעות, י-ם ייצרה כמה סטופים, וסמארדו סמואלס קבע מהפך נוסף עם 46:48 אחרי חצי שעה. ברבע האחרון המשחק התלהט, וושינגטון ופלס התעוררו משום מקום, ו-3 דקות לסיום י-ם הוביל ב-7, אבל אז וושינגטון התפוצץ ועם ריצת 0:8, נתניה ביצעה קאמבק גדול. בראדלי קיבל הזדמנות לסגור עניין מול הגנה מחוררת 7 שניות לסוף, אבל הסתבך וספג איבוד קריטי. י-ם הלכה לכדור אחרון, אך פלס נשלח לקו והחטיא פעמיים עם 6 שניות לסוף, בסיום 70:73 לנתניה.
