בתור אחד שבילה איזה 4 שנים מהחיים שלו בשער 11 בנוקיה, מוסינזון היה סוג של אויב. פרחח, פרובקטור, פרובלמט בשליחות הרעים האדומים. כמה שנים אחרי שהיללתי את ג'מצי בין ים של נערים עם כיפות על הראש, פגשתי את גילי אי שם בגליל והמרחק בין התדמית (שקיבלה חיזוק בשבוע האחרון) לבין האיש שמאחוריה הוא רחוק מאוד. מוסינזון הוא אחד הכדורסלנים החביבים שקיימים, לא מתנשא כמו ספורטאים רבים, אמיתי, מצחיק ובעל מודעות חברתית ופוליטיות (דבר שקצת חסר בספורט שלנו). על האינטילגנציה שלו כמובן שאין בכלל ויכוח.
נכון שלעונה הזו גילי הגיע כתחביב, משהו בין ללכת לשחק עם החבר'ה לספורטק לבין לשמור על כושר אבל ממש לא כדי לחפש מכות. חמש העבירות שקיבל תוך שתי דקות לא היו פרובוקציה זולה או ניסיון לצאת מהמשחק בכוונה (כמו שנכתב בפורומים מסוימים). גם שתי הטכניות שקיבל במשחק אחד לא נבעו מהיותו אלים במיוחד, אלא פשוט מהעובדה שמוסינזון משנה פאזה במוח כשהוא עולה על הפרקט: הוא מגיע להילוך שישי במקום לחמישי, הידיים מתעופפות, החמצן מגיע למוח אבל לא מהכיוון הנכון. הוא פשוט נכנס לאטרף כמו ילד בן 8. ויש בזה משהו גם חינני.
וזה לא שהוא מתנשא, למרות מה שניתן לחשוב עליו כששומעים את הציטוטים ההזויים שלו. הוא פשוט לא סופר אתכם, אותי ובעצם את כולם. אבל לא מאיזושהי התנשאות אלא בגלל שהוא חי בעולם שלו - בגילילנד, ושם אפשר להגיד הכל, גם מול המצלמות, ולא חייבים להיות אחראי על משרד הדיפלומטיה כמו כל כדורגלן מצוי.
אני לא יודע מה קרה בדיוק באולם באשקלון אבל אני כן מאמין שדרוקר זרק לעברו איזו מילה לא במקום ואם זה אכן קרה, זה לא פחות חמור. מאמן צריך להיות מעל הכל (כמו הדרבי), אסור לו לרדת לרמה של שחקן ובטח לא של אוהדים. הוא אמור לשמור על פאסון גם בסיטואציה הכי קשה. כמובן, שאני לא מצדיק את זריקת הכדור על המאמן אבל בואו לא נעשה מזה חיסול ממוקד. ראיתי את דרוקר חמש דקות לאחר האירוע והוא לא נראה כמו מישהו שירד הרגע מהבופור.
החלק השני של האירוע אמנם נראה מכוער אבל לפחות על פי המצלמות, מאמן הכושר של ירושלים הוא זה שהתקרב למוסינזון וגם תפס אותו, גילי לא היה צריך להגיב אבל אני בטוח שחצי מכם לא היו מתאפקים. ושוב, מוסינזון לא טלית שכולה תכלת. הוא צריך להיענש, אבל הרחקה עד לסיום העונה והשחיטה שנעשית לו בכל מקום אפשרי קצת מוגזמים. ויותר גרוע מכך, הם כנראה יחסלו לו את הקריירה באופן סופי. והאמת, ראינו שחקנים גדולים ממנו מסתבכים בדחיפות ומגע דומה ויוצאים מזה רק בהרחקה של מספר משחקים אפילו במשטר הדיקטטורי של מיסטר דיוויד סטרן.
ויש את כל הסיפור הזה עם החינוך לנוער הצעיר או בעצם הלא-חינוך לנוער. אז צודקים, הפעולות של גילי הם לא הדבר הראשון שנרצה שהילד שלנו יראה כשהוא מביט באירוע ספורט, אבל בתור אחד שגדל בתל אביב בתחילת שנות התשעים, גילי מוסינזון היה כוכב שדור שלם של ילדים באזור נהר הירקון ואוסישקין גדלו עליו. כאלה שחיפשו דמות של כדורסלן ישראלי מגניב אחרי ההנפלדים והארדיטים. הוא היה אחד כזה. כזה שגרם ללא מעט ילדים לעזוב את הסקייטבורד לשעתיים וללכת לזרוק בספורטק.
ובסופו של דבר, מאחורי הדמות הספורטיבית יש אדם. וגילי מוסינזון הוא בחור חיובי בסוף היום. ואני מעדיף ספורטאי פרובלמט שמוציא את העצבים שלו בזריקת כדור על מאמן מאשר סמל לספורטיביות שיורה ארבעה כדורים על אשתו הדוגמנית.
