אני מחזיר את כולכם לעונת 1974/75, אז אימן אותנו יהושע רוזין ז"ל. היינו אמורים לטוס לאוסטרליה למסע משחקים ומכבי בחנה אז זרים. הביאו אותם למגרש הישן ברחוב מכבי 4 כמה שעות לפני הטיסה. ואז אמרו ש"יש בבחור הזה משהו", ו"בואו ניקח אותו". בפעם הראשונה הכרנו אותו בטיסה לאוסטרליה.
הייתי אז בן 20, כשפגשתי אותו לראשונה. הוא תמיד הלך עם מכנסי ג'ינס, חולצה משובצת ותמיד היה לו את הכובע שלו בכיס האחורי. הוא הגיע מאיידהו. בחור שלו, צנוע, לא מדבר הרבה, אבל מיד ראיתי שמכבי מביאה מציאה. שחקן ברמה, קלעי בחסד, השתתף איתנו בסיור, השתפר ממשחק למשחק והטביע את חותמו על ההיסטוריה של מכבי ת"א.
הוא היה מקצוען, הגיע תמיד בזמן, היווה דוגמא וסמל לכל השאר. הוא אחד השחקנים הזרים הגדולים שעברו בהיסטוריה של מכבי. ג'ים היה באמת חבר. כמו לו סילבר, אולסי פרי וארל וויליאמס הוא היה חלק מרכזי בפאזל ההצלחה של מכבי איתנו, הישראלים (אנוכי, טל ברודי, בוב גריפין, שוקי שוורץ, מוטי ארואסטי ושמוליק זיסמן). כך הפכנו לתבנית מנצחת, כך עד היום זוכרים את השם ג'ים בוטרייט. עם הזמן הוא התאזרח והפך גם לקפטן. האימונים איתו היו מאוד אינטנסיביים והוא ניחן בקליעת סיבוב לסל אבסולוטית. כמורמוני הוא מעולם לא עישן ולא שתה. ההגנה? זה היה הצד הפחות חזק שלו.
הזכרונות הכי גדולים בתקופות שלנו הם מהזכיה הראשונה בגביע אירופה ב-1977, כשג'ימבו נתן משחק ענק מול וארזה בבלגרד, ומהזכיה השניה ב-1981 בשטרסבורג מול בולוניה, שגם שם הוא היה אחד מהשחקנים המובילים במשחק. לאחר שפרש מכדורסל ועזב אותנו, ג'ים חזר לארצות הברית והמשיך בחיים שלו.
אני זוכר שהיינו משתתפים באירועים וההנהלה ביקשה במיוחד לבוא עם קוד לבוש, והוא בכל זאת תמיד שמר על המסורת שלו – מכנסי ג'ינס, חולצת ג'ינס או משובצת וקסקט בכיס האחורי של המכנס. הוא היה חלק מאיתנו קרוב ל-15 שנה, היה אחד מהמובילים במערכת, ולשמוע על זה שמדברים עליו בלשון עבר זה לא ייאמן. במהלך השבוע האחרון איבדנו עוד שחקן וחבר, האווי לאסוף, גם הוא חלק בהצלחת המועדון. עצוב מאוד לדבר על שני חברים איתם שיתפנו פעולה במכבי, בנבחרת ולראות שהמגיפה הקטלנית לצערי לא פוסחת גם על הטובים ביותר. בעצם, המחלה הזאת לא פוסחת על איש. יהיה זכרם ברוך וחקוק בספרי ההיסטוריה.
הביא לפרסום: רועי גלדסטון
