ה"הגרלה" זימנה לנו את הפועל ירושלים בהיכל נוקיה למשחק פתיחת העונה, ואנחנו לגמרי בסדר עם זה. הכדורסל הישראלי צריך חגיגות כאלה כדי לציין אירועים כמו מחזור ראשון של עונה. ואין זמן טוב יותר להפגיש את הקבוצה הכי טובה במדינה עם הקבוצה שמתיימרת שנה אחרי שנה להיות האלטרנטיבה מאשר במחזור הראשון - כולם עדיין נרגשים, כולם עדיין רחוקים מלמצות את הפוטנציאל, כולם עדיין חדורי אמונה. בקיצור, לפני שמכבי תל אביב תופסת תאוצה והפועל ירושלים מתרסקת.
בכל נקודת זמן, בחינה של המאצ'-אפ הזה יכולה להתבצע בשתי דרכים: האחת, לדבר על מה שדומה בין שתי הקבוצות שאמורות להיות הבכירות בענף. השניה, להזכיר את כל מה ששונה. מתישהו במורד העונה אנחנו גם נדע בוודאות מה מהשניים בא יותר לידי ביטוי, הנקודות הדומות או השונות. אבל עכשיו, רגע לפני הטיפ הראשון, זה בדיוק הרגע להסתכל לשני הכיוונים גם יחד ולנסות לבחון את המצב בצורה עגולה יותר.
נקודות דמיון
תקופת מעבר בהנהלה
על הנייר, בהנהלת מכבי תל אביב יושבים בדיוק אותם אנשים שישבו בה בשנים האחרונות, בעוד בהפועל ירושלים יוצאים לעונה ראשונה מזה 16 שנה בלי דני קליין כיושב ראש (החזיק בתפקיד מאז 1996 והיה חלק מההנהלה כבר מ-1994) ואף אחד לא יודע איפה נמצא גומא אגייאר. אבל בפועל, בשתי הקבוצות תהליך קבלת ההחלטות נמצא בעידן של שינויים. אלא שכמו שאנחנו מכירים את המועדונים האלה, גם זה נעשה אצל כל צד בהתאם למסורת הניהולית בו. בירושלים השינוי חד ופתאומי וכולם מסתכלים את עבר עתיד כלכלי מעורפל. במכבי מדובר בחילופי דורות טבעיים. אמנם הצהובים שוב נאלצו לעבור קיץ לא פשוט ותהליך בניית הקבוצה יכול היה להיות מהודק יותר, אבל ברור שיש כאן תהליך של למידה. איכשהו, אחרי פגרה לא קלה, בשני המקרים האחראים בסופו של דבר עשו את העבודה כדי שהכל יהיה מוכן ליריית הפתיחה.
מהניילונים
עם או בלי קשר לסעיף הקודם, גם מכבי תל אביב וגם הפועל ירושלים יוצאות לעונת 2012/13 עם קבוצה שונה לגמרי מזו שסיימה את 2011/12. במלחה קיבלו ארבעה זרים חדשים, מאיר טפירו ורביב לימונד חזרו וחבורה של ילדודעס מהווה חלק אינטגרלי מהסגל. בעצם, מהסגל הבוגר המשיכו רק דן גרנפלד, אלישי כדיר ואורי קוקיה. במכבי המצב לכאורה טוב יותר, עם שישה שחקנים שממשיכים (כולל עידן זלמנסון), אבל בפועל ישנם חמישה זרים חדשים לגמרי ועוד שני ישראלים (מורן רוט וסילבן לנדסברג), יותר ממחצית הסגל עוד צריך להתרגל למדים, להיכל, ולכל מה שזה אומר להיות חלק ממכבי תל אביב. אז כן, היה גביע ווינר ומכבי כבר ניצחה במלאגה, אבל על הפרקט יעלו משני הצדדים קבוצות שעדיין רחוקות מלהכיר את טבען האמיתי.
ישראלי? ההגה מחכה לך
יוגב אוחיון, מורן רוט, מאיר טפירו ורביב לימונד – בשתי הקבוצות את עמדה מספר 1 מאיישים שני רכזים ישראלים בכירים שבסיטואציה מסוימת יכולים לנווט את כל העסק. עם זאת, רק אחד מהם – יוגב אוחיון – נמצא בעמדה בה הכל באמת תלוי בו. רוט, כוכב ליגה מוכח, עוד עלול למצוא את עצמו מתייבש על הספסל רוב העונה, למרות שמכבי בחרה לשחק העונה עם החוק הרוסי. ובלי האדריאטית, המאבק על דקות יהיה קשה במיוחד. גם בירושלים המון תלוי ביכולת של לימונד להתמודד עם הלחץ במלחה (משהו שהוא נכשל בו בעבר) ובשיתוף הפעולה של טפירו עם ג'ייקוב פולן (עניין שעליו יכולה לקום וליפול הקבוצה של שרון דרוקר. תחשבו ג'נקינס). בשורה התחתונה, גם במכבי (ריקי היקמן, דייויד לוגאן) וגם בירושלים (פולן), ישנם זרים שהובאו כדי לקבל את הכדור לידיים בתחילת כל התקפה, וזה גם מה שהם מצפים שיקרה. המאבק לשליטה ישראלית בעמדה יהיה מרתק, בצהוב ובאדום.
נקודות שוני
בניה לעומק או לרוחב
כל כך הרבה אלמנטים באים לידי ביטוי בבניית סגל – מערך הסקאוטינג, הרצונות והיכולות של המאמן, מגבלות התקציב, הפילוסופיה והיכולת של ההנהלה, וכן גם הציפיות ומדד הלחץ והרצון לספק את האוהדים. הסלט הזה הניב השנה שני סגלים שונים מהותית מבחינת המבנה שלהם כשמסתכלים על מכבי ועל ירושלים. הכל קשור להיררכיה בנקודת הזמן הנוכחית.
בירושלים פותחים את העונה כשלכאורה הכל ברור וידוע – קרייג סמית' וג'ייקוב פולאן הם שני הזרים הבכירים ואמורים להיות הכוכבים. ג'וש דאנקן וקורטני פלס, שחקנים מצוינים בפני עצמם, הם על תקן הזרים שמכירים את הליגה ואמורים להקנות שקט ויציבות. מצבת הישראלים הבכירים כוללת חמישה שמות (לימונד, קוקיה, כדיר, טפירו וגרנפלד), שאף אחד מהם לא אמור להיות האופציה הראשונה בהתקפה או השחקן שעל פי היכולת שיפגין תקום ותיפול הקבוצה. הם מביאים את הסגל הבכיר לתשעה שחקנים ומעבר להם הסגל עובר לחבורה של ילדים, שכל מה שאפשר לצפות מהם העונה זה לדקות של למידה ורכישת ניסיון איכותי. זה מה שנקרא לבנות לעומק.
במכבי, לעומת זאת, בנו לרוחב זו השנה השלישית ברציפות (להוציא את עניין פארמר. גם סופו הוא שחקן ל-20 דקות). על כל עמדה יש לפחות שני שחקנים שמצפים לפתוח והסגל כולל בסך הכל 12 שחקנים שכבר עשו משהו בקריירה שלהם, לא נערי פוסטר ולא חבר'ה שרק עלו מהנוער. מה שמאפשר למכבי לבנות קבוצה בצורה הזו זאת היכולת של בלאט לקחת סגל "שטוח" ולאורך העונה להצמיח ממנו שניים או שלושה כוכבים (שבדרך כלל עוזבים בקיץ, אבל זה כבר סיפור אחר).
איזון זרים-ישראלים
הסעיף הזה הוא מעין המשך לסעיף הקודם, חידוד לו. מבחינה מסוימת, מכבי ת"א והפועל ירושלים פותחות את העונה בסיטואציות הפוכות לגמרי. בבירה מי שאמור לתת את הטון זה הזרים, כשבהמשך העונה הציפיה והתקווה היא שאחד או שניים מהישראלים יתעלו ויעשו את ההבדל. בתל אביב מי שאמור לתת את הטון בשבועות הקרובים הם הישראלים, כשהציפיה והתקווה היא ששניים או שלושה מהזרים יתעלו ויעשו את ההבדל (כמו שעשה עד עכשיו לוגאן). שני מצבים שהם בדיוק מראה אחד של השני. אפשר היה אולי לצפות שדווקא במכבי, העשירה יותר, הזרים הם אלה שיתנו את הטון מההתחלה. אבל הפילוסופיה בבניית הקבוצות, שהוזכרה בסעיף הקודם, והעובדה שירושלים שמה את היד על שני זרים מבוקשים (פולן וסמית') – שבסיטואציה אחרת היו יכולים ללבוש צהוב – הולידו את המציאות הזו.
אז רגע, מה משחקים?
בסופו של דבר, הכל מתנקז אל הפרקט ושם אנחנו אמורים לראות השנה שתי קבוצות שונות לגמרי. לירושלים יש דבר אחד שלמכבי אין – שילוב של מאסה בצבע ושחקן פנים התקפי דומיננטי. ולכן היא תשתדל לשחק אל היתרונות שלה. גם הערב, וגם בכלל. הנשק שלה בצבע, סמית', היה בתכניות של מכבי בשלב מסוים, ואף שמענו על ניסיון לטרייד בין הקבוצות שיעביר אותו מהבירה לגוש דן, אבל העניין נפל משיקולי קונספציה של בלאט. בסופו של יום צורף מלקולם תומאס, תוספת טבעית מאוד לקבוצה. תומאס הוא לא כוכב התקפי, לא מישהו שירצה כל הזמן את הכדור עם הגב לסל, וכן מישהו שייתן מעצמו בכל דקה בשני צדי המגרש וישתלב במשחק המהיר, הקבוצתי והגמיש של האלופה. מכבי, למרות יתרונותיה המובנים (עומק, גיוון, קבוצתיות, שכל), פותחת את העונה פחות כקבוצה שמשחקת אל הנקודות החזקות שלה ויותר אל החסרונות של היריבה. לפחות עד שבלאט ימצא את הכוכבים שלו ויקבע שיטת משחק, בלי להתחשב יותר מדי בזהות היריבה.
*
נהוג לחשוב שליגת העל היא "מכבי וכל השאר". ולצערה של הפועל ירושלים, מבחינה מקצועית, זה באמת המצב. מכאן שהשוואה בין הקבוצות עלולה להיראות קצת תלושה מהמציאות. אבל מהרבה מאוד בחינות, הליגה היא בעצם מכבי בפני עצמה, ירושלים בפני עצמה, ואז מגיעות כל היתר. גם אם זה לא בא לידי ביטוי בתארים או בהישגים כל שנה, זה כן בא לידי ביטוי בשלל דרכים אחרות. הזרים שמגיעים לירושלים הם לרוב בעלי פרופיל גבוה. בנוסף, שחקני ליגה מצטיינים, ישראלים או זרים, שנוחתים במלחה, מתקשים לשחזר את היכולת, עניין שבמכבי מכירים היטב (גם אם בנסיבות שונות לגמרי). כמו כן, ההנהלות בשני המועדונים האלה מציבות רף גבוה של ציפיות כל שנה (גם אם התגובות שלהן למשברים שונות לגמרי) והקהל של ירושלים הוא היחיד בליגה שמסוגל לשרוק בוז לקבוצה שלו – תולדה של אותן ציפיות והאכזבות שמגיעות בעקבותיהן. נכון, מכבי היא ליגה בפני עצמה ויכול להיות שכבר היום נראה עד כמה, אבל ירושלים יכולה לפחות להתגאות בכך שמהרבה מאוד בחינות היא באמת מציבה את האלטרנטיבה היחידה לאלופה. ואולי זה גם בדיוק מה שמכשיל אותה, שנה אחרי שנה.
