חיים חפר כתב פעם בשירו:
"מה צריך בסך הכל בן אדם בשביל לחיות?
מה צריך בסך בכל בן אדם?
ככר אחת של לחם,
וכד אחד של יין,
ואהבה, אהבה כל הזמן,
ואהבה כל הזמן".
ומאמן במכבי תל אביב, מה הוא צריך כדי לשרוד? נתחיל מהסוף וזה די בסיסי. אהבה, כל הזמן. כשאחד מבעלי הקבוצה לוקח את המיקרופון בסיום מסיבת עיתונאים חגיגית ושואל כאחד העיתונאים את מאמן הקבוצה שלו: "תגיד, מה קרה ל-כ-ם בנהריה בשבוע שעבר, אתה יכול להסביר?". אהבה זו לא. זו כתובת על הקיר. לכם? איפה "עבודת הצוות... כולנו יחד בהצלחות ובכשלונות"? ממתי זה אנחנו והם? לנו ולכם?
אבל עוד לפני אהבה, וחזית אחידה, ו"בשר מבשרינו" ו"שומעים את הקולות" ו"האורות במשרדים ביד אליהו" וכו', מאמן, ולא רק כזה צהוב עם כדור כתום, צריך עוד כמה דברים בסיסיים. למשל חופש בחירה, כבוד הדדי, אמונה בצדקת דרך. נכון, כשמועדון מפואר כמו מכבי ת"א פונה אליך, אתה לא אומר לא. אלא אם אתה ארז אדלשטיין, שסרב לקחת את הקבוצה באמצע העונה שעברה. זה כנראה רק הדליק את קברניטי מכבי להמשיך ולחזר אחרי איש העקרונות ("לא אקח קבוצה באמצע עונה") במקרה הטוב, והסנוב במקרה הרע.
ואז הגיע הקיץ, והכל הבשיל. כמעט הכל. עונת יורוליג בפורמט חדש, מטורף ולא מוכר לאף אחד הפתיע את כולם באינטנסיביות ובאיכות. סבלנות אין, תוצאות אינסטנט כמובן שלא. מה כן יש? עצבים גבוהים עוד לפני החגים. עונה אירופית כזו לא מאפשרת התברברות של ניסויים ותהיות. כל קבוצה היא מפלצת, זמן ההכנה קצר, אהה, ויש גם את הליגה המקומית הזאת שתקועה לנו... ו... איזה גביע? ווינר? דווקא היה נחמד איזה תואר לפתוח איתו את הבוקר...
ארז שילם את מחיר חוסר הניסיון בזירה האירופית ואת אי תפיסת גודל המערבולת שממנה הסיכוי לצאת בחתיכה אחת הוא קטן (מי ב-20 השנים האחרונות חוץ מגרשון ומבלאט הצליחו לסיים למעלה מעונה שם כמו שצריך?). היורוליג, בטח זה של העונה, היא חיה אחרת.
קחו למשל את הקבוצות שעדיין לא הפסידו במפעל אחרי משחק אחד בבית ואחד בחוץ: פנרבחצ'ה של המעוטר ביבשת אוברדוביץ', לאסו אלוף אירופה לפני שנתיים עם ריאל ממדריד, מחזיק גביע היורוליג המכהן איטודיס של צסק"א ורפשה ממילאנו שאימן כמעט 200 משחקי יורוליג. אדלשטיין ועוזריו רמי הדר וליאור ליובין, שלושתם מאמנים חסרי נסיון יורוליג לחלוטין, התקשו כבר מהאימון הראשון לייצר חזית קשוחה מול אריות אגו, פז"מ ומספרים מרשימים של לא מעט שחקנים שמכירים היטב את המפעל האירופי.
מסתבר שקשה לדרוש מסוני ווימס ואנדרו גאודלוק הלא צעירים, שחקני NBA וטופ יורוליג בשנים האחרונות, לשחק הגנה, לשמור על משמעת טקטית ולשכב על הגדר בשביל מאמן נלהב מדי, מוטרף מדי, אולי טקטי מדי - כל הדברים שהביאו אותו עד לבאר הצהובה – ועוד יורוליג רוקי?! לא בשבילם, אלה שהורגלו לכבוד תחת אוטוריטות אירופיות כמו אטורה מסינה וז'ליקו אוברדוביץ'. אז בואו לא נמסור לישראלים, בואו נרעיל קצת את חדר ההלבשה, בואו נרמוז לעיתונאים שזה לא זה ובואו נדליף שכמעט ולא עובדים על הגנה באימונים. זמן נהדר להפיל תיקים וכשלונות על החשוד המיידי. בהנהלה כבר יאכלו את זה.
בואו נחזור לחיים חפר, כי עוד לפני האהבה, מאמן צריך ואמור להיות פקטור מרכזי בבחירת שחקנים שיתאימו לשיטה ולתפיסת המשחק שלו. לא בבית הספר הצהוב. כשאדלשטיין מונה למאמן, מאיק צירבס וקווינסי מילר כבר סגרו על המעבר מבלגרד לתל אביב, פרטי החוזה עם ווימס כבר נחתמו וגם די.ג'יי סילי עשה את המעבר מגראן קנאריה עוד לפני שארז הוחתם. גאודלוק? מזל שהגיע כשהגיע, אחרת מכבי מפסידה בליגה לנהריה וחוטפת בראש הפרש דו ספרתי מהדהד גם ממילאנו וגם מריאל מדריד.
סביבת העבודה של ארז היתה קשה ותובענית כפי שלא הכיר קודם. די לראות את כמות האנשים שמלווים פיזית את הקבוצה לכל מקום - מהבעלים דרך אנשי ההנהלה, השיווק, הדוברות, יחסי הציבור ועוד, כדי להבין כמה לחץ יש עליך וכמה עיניים בוחנות ושופטות נעוצות לך בגב. אפשר להבין את דרישת המערכת ל"כאן ועכשיו", בטח שמדובר בהשקעה הכספית של בעלי המאה ובעלי הדעה, אבל ברוב המקרים זה לא מתכתב עם המצוי, יהיו התקציב והשמות על הפרקט גדולים ככל שיהיו.
כי כשקבוצה של מאמן הגנה באוריינטציה שלו חוטפת 80.6 נק' בממוצע בליגה ו-94.0 ביורוליג, אז גם השחקנים אשמים. העובדות הן שלא שומרים איזורית, שהשחקנים לא מתאבדים על המגרש בהגנה, חלקם לא מסוגלים כנראה לשמור יותר טוב (צירבס, ראד) שהלך תואר מקומי קטן אחד ושמפסידים באירופה.
השאלה היא מה קדם למה? פראנויה של מינוי מאמן גם עקב העובדה שסרב לה פעם? שחקנים שחתומים לפני מאמן? צוות מקצועי חסר נסיון אירופי? שחקנים עם אגו מטורף והיעדר לויאליות? הכל מביא למועדון שמפטרת מאמן עוד לפני חודש נובמבר! יש שיאמרו שהכרוניקה היתה ידועה מראש, ויש כמו חיים חפר שיאמרו שרק האהבה תנצח.
