טורניר בנדל, על שם אל"מ גדעון בנדל היה טורניר קדם עונה מסורתי של הכדורסל הישראלי שנערך באולם המיתולוגי בצמח הנושק לחופה הדרומי של הכנרת. המבנה שבו נערך הטורניר היה אז ישן בעל קירות בטון עבים במיוחד, כשמתחתיו חדרי כיתות מבוטנים ששימשו בשנותיה הראשונות של המדינה כמעין בונקרים למסתור והתבצרות מול האויב הערבי שמעבר למימי האגם. האולם היה אפור, קר ומנוכר, בכמה מאגפיו גם רקוב ובעיקר מיושן ו... עצוב.
ערב פתיחת עונת 2003/4 הגיעה מכבי תל אביב הגדולה למשחקה הרשמי הראשון עם הרכש הנוצץ, מי שהיה אלוף אירופה במדי ברצלונה, הליטאי שרונאס יאסיקביצ'יוס. יצא לי להתלוות אליו בכניסתו לאולם, כשהוא לבוש לראשונה במדי האלופה הישראלית. שאראס ניגש למרכז האולם, הביט סביבו בהשתאות, הלך לפינה, התיישב על הרצפה ונשען לאחור כשהוא משדר יותר מכל דיכאון וייאוש. חשבתי עליו, על מי שהגיע מההיכלים המפוארים והנוצצים של אירופה לשחק כדורסל בחום של 40 מעלות בצל, במבנה כל כך... מבאס.
אם וכאשר יגיע בסופו של יום/שבוע/עונה מי שכונה הקוסם הליטאי לאכלס את משבצת המאמן בהיכל, זו תהיה הקבוצה אותה יקבל, מבחינת מבנה, תדמית ומצב רוח. קבוצה אפורה ונטולת שמחת חיים וחדוות משחק, קבוצה שאוהדיה מתרחקים ממנה, קרים ומנוכרים לה, בעלת מבנה קבלת החלטות מיושן ועם ריח ריקבון כללי שנודף ממנה.
אבל לא בשאראס עסקינן וגם לא במאמן אחר שיגיע בעתיד הקרוב למועדון התל אביבי. כרגע, משרת המאמן היא תפאורה בלבד, וכך יהיה עד שראשי המועדון יפנימו שהמלך המקומי, הוא כבר תקופה ארוכה עירום, ושהעסק חייב שינוי קיצוני כי גם הם יודעים. כמו שנאמר כבר באחד ממערכוני הגשש החיוור – "אם כולם אומרים, כנראה שזה נכון".
לשחקנים אין חשק. זו לא רק הירידה בכושר וביכולת של כל מי שלבש ולובש צהוב-כחול העונה, זה גם חוסר ההבנה מי רוצה מהם מה, ובעיקר חוסר החשק. כשדר, עמדת השידור שלנו ממוקמת בלא מעט מהאולמות סמוך מאוד לספסל הקבוצות האורחות, וכמי ששידר לא מעט פעמים העונה את משחקי מכבי, ישנם דברים שרואים ושומעים רק מקרבה שכזאת אל שחקני הקבוצה, מאמניה ומנהליה.
בזמן ואחרי פסקי זמן עיניי היו נתקלות בשחקן כזה או אחר שהיה מושך מולי כתפיים או מגלגל עיניים. חלקם אף היו מסננים לעבר עמדת השידור, "לא הבנתי מה הוא רוצה..." או "אז מה עושים עכשיו?". לא צריך להיות בעל חוש שמיעה מפותח במיוחד כדי לשמוע איך בעלים או מנהל קבוצה קורא אליו את אחד מעוזריו של המאמן ואומר לו באופן חד משמעי: "תכניס את שחקן X עכשיו!" או "זה הזמן להוציא את שחקן Y" או "אולי תקחו כבר פסק זמן?"
וכמו שאנחנו שומעים, כך גם המאמן. גם מי שאינו פסיכולוג מבין שכשמתערבים לך בצורה כל כך בוטה בעבודה, טוב לא יוצא מזה. מה זה אומר על סמכותך ומעמדך מול השחקנים – גם את זה אין צורך להסביר. או אולי יש צורך? כי מה ששואלים כולם סביב המועדון זה איך זה שכולם רואים, שומעים ומריחים את הקטסטרופה מקילומטר, ורק מקבלי ההחלטות או אוטמים את אזניהם, אפם ועיניהם במין גאווה חסרת תכלית, או עושים דווקא על חשבון המותג על אוהדיו?
וזה יימשך כל עוד לא ייעקרו מהשורש תחלואים ששייכים לעולם הכדורסל הישן, עולם שבו בעלי המאה היו בעלי הדעה המקצועית בצורה כל כך בוטה. עולם שבו ימשיכו לקבל החלטות מקצועיות אנשים שלא מוסמכים לכך.
עם השנים מספר מועדונים מקומיים הפנימו שכשהמשחק יוצא לדרכו, זה זמן המקצוענים והמוסמכים לדבר. לפני תחילת העונה, אנשי התקציב ישבו עם הבעלים ואנשי המקצוע כדי לגבש הרכב שאיתו רצים קדימה.
שריקת פתיחה של משחק אמורה לסמן שזה הזמן לזוז. ולא הצידה אלא ממול, רחוק, ליציע. שנים ישבו יושבי ראש ומנהלים, ולפעמים גם בעלי קבוצות על ספסלי קבוצותיהם. זורקים הערה פה, עושים פרצוף שם, רומזים רמיזה עבה כזאת או דורשים דרישה אחרת. במועדונים בריאים, או שמתיימרים להיות כאלה, העניין הזה כבר לא קורה.
לא תמצאו את זה אצל מרבית הקבוצות באירופה, בטח שלא אצל הבכירות שבהן, וכמובן שלא בספורט האמריקאי. במחוזותינו, נוכחות מנהלים ובעלים על הספסל לצד הצוות המקצועי, שנראתה טבעית עד לפני כמה שנים, כבר לא רואים למשל בהפועל ירושלים, בהפועל חולון ובבני הרצליה. רוחות השינוי הללו עשו רק טוב למועדונים האלה בשנים האחרונות. במכבי תל אביב, בדיוק הפוך.
אדלשטיין, הדר, ליובין, בגאצקיס, שרף, שיבק, דרוקר, שאראס, בלאט, גרשון, אוברדוביץ' או... פופוביץ' – כל עוד הפאזל ההיררכי המקצועי והמבנה הקיים של המועדון נותרים בעיניהם, לשמות שמאיישים את משבצת המאמן אין ולא תהיה משמעות או השפעה דרמטית על התוצאות בהיכל. כי גם רמת המשחקים שראינו לאורך השנים באולם המעופש של טורניר בנדל – מהביצועים על הפי.וי.סי ועד להנאת הצופים ביציעים - לא סיפקה את המוצר שכולם ייחלו לראות: כדורסל איכותי ומהנה.
