זה לא הכדור של פניני שהלך החוצה, לא השריקה של רומנו לעבירת תוקף ובכלל לא קשור לשאלה מי תהיה אלופת המדינה ביום חמישי. עונת 2015/16 היתה העונה שבה אמרנו שלום למכבי ת"א של פעם. אם בשנת 2008 כשהפועל חולון זכתה באליפות אחרי 15 שנים צהובות, החבר'ה ביציע העיתונות התקשרו למכון הססמוגרפי על מנת לברר האם הורגשה רעידת אדמה, אמש זה הרגיש טבעי. עוד יום במשרד.
בליגת העל יש העונה קבוצה אחת שהובילה את הליגה מתחילתה ועד סופה, שניצחה בכל שלושת משחקי העונה בפער גדול, מחזיקה בצלחת האליפות מאשתקד והיא לא מכבי תל אביב. מעבר ליכולת המקצועית, הפועל ירושלים היא היום הגורם הדומיננטי בכדורסל הישראלי. כשבמכבי מקוששים בקושי 2,000 אוהדים שילוו את הקבוצה לערב חצאי הגמר, 6,000 אדומים מסתערים על כל כרטיס בשוק; האולם הכי גדול והכי מלא בארץ נמצא בירושלים; וכשצריך לשלוף צ'ק ולנעול שחקן מפתח ל-3 עונות, אורי אלון שם.
אם בעונה שעברה הכישלון הספורטיבי הגיע רק בסוף השנה אחרי העפלה להצלבה ביורוליג וזכייה בגביע, העונה הזו היתה סיבוב השפלה למועדון הכי מפואר בישראל. מכבי שהבינה לאן נושבת הרוח בכדורסל ניסתה לחזור ליסודות ולתרגילים הישנים שלה, ברוב שלבי העונה זה נראה כמו פרודיה.
"מבצע ברברוסה" של הצהובים בקיץ הסתכם בגניבת דגן יבזורי שסיכם בי-ם, מהלך לא רע בסה"כ, אבל האם זו תפארתה של הקבוצה העשירה בישראל? סיכול החתמת השחקן השמיני של סגניתה (תקציבית)? זו היתה מכה קלה בכנף עבור ירושלים - המחשבה שהיא עלתה למכבי 400 אלף דולר ברוטו, היא הזויה.
ראשי המועדון מילאו את כל הכללים ב"ספר ההפעלה" של המכונה הצהובה עד כדי גיחוך. החל מ"החתמת שם גדול" שהביאה לכאן את ג'ורדן פארמר בניגוד לעמדת הצוות המקצועי, דרך החלטה "לפטר מאמן כשהטופ 16 בסכנה", שנעשתה מבלי למצוא אלטרנטיבה והשאירה את הקבוצה ללא דמות על הקווים במשחק הגורלי בבית מול דרושאפקה ועד ל"להחזיר הביתה בן אובד" שהנחיתה כאן את הנדריקס במצב פיזי רע. גם הניסיון לשנות את חוקי הליגה באמצעות "לאיים בפרישה מהמנהלת" הסתיים כאנקדוטה מצחיקה.
מכבי התבזתה בכל משחקי העונה, הובסה בדרבי ולמדה שגם בכדורסל אפשר לחזור מחיפה עם הפנים בין הידיים. מעת לעת הגיעו ניצוצות קלים שהזכירו את "רוח המועדון" ההוא, כמו הקאמבק בחיפה בגביע, אבל הן רק העצימו הפער הבלתי נתפס בין המיתוס המפואר למציאות העגומה.
כמו כל בני דורי שגדלו על הכינוי "האלופה הניצחית", האמנתי באמת ובתמים שבסופו של יום, איכשהו, מכבי ת"א תצא מהשבוע הזה עם הצלחת. לא הבנתי עד אתמול שמה שהיה הוא כנראה לא מה שיהיה ובטח לא מה שעכשיו. ערב חצאי הגמר שם תמונת מצב אמיתית למה שקורה בענף ב-2016.
בשנות ה-90, כשמכבי היתה עולה לירושלים, משרדי הכרטיסים בעיר היו בודקים בתעודת הזהות את כתובת המגורים של הרוכש מחשש שמדובר במכביסט שרוצה להשתחל למלחה במסווה של אוהד הפועל. בימינו מתרחשת בדיוק המגמה ההפוכה. המועדון עם מספר האוהדים הגדול בישראל הביא למשחק של להיות או לחדול כ-2,000 אוהדים בזמן שבי-ם תמה המכירה תוך דקות ואוהדי הקבוצה פשטו על הכרטיסים של 3 היריבות.
בסגל של טבק לא נרשמו דראגן בנדר, ריצ'ארד הנדריקס ודווין סמית'. העתיד, ההווה והעבר, כל אחד בדרכו מסמן את הכשלון המקצועי של הקבוצה של טבק. על הפרקט ירושלים ומכבי החליפו תפקידים: האדומים הם הווינרים שחוזרים מפיגור של 4 נקודות לקראת הסיום בזכות סלים הזויים, הצהובים בתפקיד הלוזרים ששומטים יתרון של 4, דקה וחצי לסיום. בלתי נתפס. נכון, יש סיכוי לא רע שהפועל ירושלים לא תזכה באליפות ביום חמישי, אבל הסיפור יהיה שראשון לציון גנבה אליפות מאורי אלון, לא ממכבי.
מכבי תל-אביב לא מתה וממש לא תיעלם. היא תמשיך להיות הקבוצה המובילה בכדורסל הישראלי בשנים הבאות, בוודאי כשהיא משוריינת ביורוליג לעשר שנים. האש שכבתה יכולה להידלק בקלות עם העפלה לפיינל פור וטלפון מהנשיא, אבל התודעה של חובבי הכדורסל בישראל השתנתה: נסו להיזכר מה חשבתם על השליטה בכדורסל הישראלי בגיל 18 ותחשבו שהשמיניסט שמתגייס בחודש הבא לצה"ל, ראה בחיים שלו את מכבי מאבדת 5 אליפויות. אחת פחות ממה שראה אבא שלו שנולד ב-1970. ירושלים עומדת כעת בחזית כנושאת נס המרד אבל קריאות התיגר נשמעות גם בחיפה, ראשון לציון, אילת וחולון. הפער בין המועדונים עדיין אדיר (כן, גם מירושלים) אבל אחרי הרבה שנים נדמה שלראשונה, מדובר ביריבות שנמצאות באותה ליגה ובמונחי הכדורסל שלנו - זו בשורה של ממש.
אי אפשר בלי מילה על הפיינל פור. "השיטה הכי גרועה חוץ מהשיטות האחרות שכבר נוסו", אמר צ'רצ'יל על הדמוקרטיה וחשב למעשה על צרותיהם של שמואל פרנקל ועדלי מרכוס. הגענו אתמול לאולם בירושלים כמו לברית מילה של ילד לא רצוי. האבא הביולוגי שלו (אבנר קופל) כבר לא בסביבה, האמא (הפועל ירושלים) קצת מתחרטת שהיא הלכה על זה ובכל זאת זו סיבה למסיבה.
כל מי שטוען שבשום ליגה נורמלית בעולם האליפות לא נקבעת במשחק אחד, צודק לחלוטין. אבל מרגע שהאלופה לא הולכת ליורוליג והפער התקציבי בין שתי הגדולות לשאר נע בין 300% ל800% לא מדובר בליגה נורמלית. ברגע שקבוצה קטנה לא יכולה למכור לנותני החסות שלה את החלום לשחק יום אחד מול צ'סקא או את החלום להשיג הסכם שידור נאה באירופה - קירובה אל חלום האליפות (גם בשיטה קלוקלת) הוא לטעמי, הרע במיעוטו.
טל שורר הוא עורך הספורט של חדשות 10.
