להפועל אילת מגיעות כל המחמאות. הקבוצה של אריק שיבק עשתה היסטוריה עם שלושה ניצחונות ברצף על מכבי תל אביב, שניים מהם בחוץ, ובכל שנותיי בכדורסל לא ראיתי דבר כזה. אילת עשתה את הדברים הנכונים, כשהיא מנצלת כמובן את המצב שבו הצהובים נמצאים. הקבוצה באה מאומנת, עם ניהול משחק מצוין של שיבק שבא לידי ביטוי במספר פרמטרים.
הראשון, בכל פעם שסופו היה על הפרקט, יוטר יצא ועמית ביר-כץ נכנס. השני, אילת ייצרה וגרמה להמון מיס-מאצ'ים, רובם בזכות אלישי כדיר, שהכריח חילופים ומשם ניהל את ההתקפות. בנוסף, הפיק-אנד-רול של אפיק ניסים וקאליף ווייאט היו יוצאי דופן, ומכבי לא הסתדרה איתם כמו שקליבלנד לא הסתדרה עם סטף קרי וגולדן סטייט. דוגמא נוספת, הייתה בהתקפה האחרונה של הרבע השלישי. שיבק לא התבייש, נתן את הכדור לניב ברקוביץ', שלקח את לינהארט לסל ועשה נקודות קלות.
אילת באה עם הגנה איזורית, שינתה מהר יחסית לבוקס אנד וואן (אישית על פרגו וארבעה איזורית), הוכיחה שהיא קבוצה מאומנת עם שיטה, וגרמה למכבי לא לשחק טוב מול ההגנה הזו. כשעושים הכל נכון, מול קבוצה פגיעה כמו מכבי, בסוף מנצחים.
על העובדה שמכבי פגיעה, אנחנו מדברים מתחילת העונה. סופו הוא המיס-מאץ' הכי גדול באירופה, הצהובים בנו עליו, אבל הוא הגיע במשקל עודף – גרם לכך שכל העונה יתעסקו בזה, וכל העונה ניסו לגרום לו לחזור ולהיות סופו - הוא השחקן המרכזי והציר שסביבו הקבוצה נבנית. אבל ללא הצלחה.
אם זה לא מספיק, זו הייתה עונה חסרת מזל. גיא פניני, שחקן חשוב במיוחד בליגה שלנו עם החוק הרוסי, נפצע ראשון, ואליו הצטרף סילבן לנדסברג, עוד ישראלי, מה שיצר עומס גדול מאוד על יוגב אוחיון, כי ופתאום אי אפשר היה לתת לו מנוחה. המכה האחרונה כמובן הייתה הפציעה של דווין סמית'. אלו הן אמנם נסיבות מקלות, אבל יש אבל. אבל גדול. מכבי כבר עלתה ל-0:2 בסדרה, חזרה למשחק השלישי בבית והובילה מספר פעמים בפער דו-ספרתי, אבל במקום לגמור את זה ב-20 הפרש, החזירה את אילת למשחק ולסדרה.
הבעיה הייתה בשפת הגוף של השחקנים. למשך יותר מדי רגעים זה נראה כמו אי אכפתיות. פארגו ירד ברמה (למעט במשחק החמישי), אלכס טיוס היה אדיש לגמרי, בראיין רנדל נעלם. ג'ייק כהן היה רך בהגנה, אלכסנדר הלך לאיבוד, וגם לינהארט, שממנו ציפיתי שייקח את המושכות וייצר נקודות, לא היה שם.
במשחק עצמו, חיכיתי שמכבי תלחץ את הגארדים של אילת, אבל הם נתנו להם לשלוט בקצב ולעשות את מה שהם רוצים, עד שלוש הדקות האחרונות של המשחק בפיגור של 9 הפרש. גיא גודס עשה חילופים נכונים, אבל זה כבר לא הספיק. ציפיתי להרבה יותר לחץ ומלחמה, שריטות ודחיפות כי רק ככה אפשר למזער את הבעיות של הסגל החלש הזה. יוגב אוחיון אמנם בא להרביץ, לתת הכל, קלע נקודות ונלחם – אבל הוא היחיד שהביא את השגעון הזה, וזה לא מספיק.
ואם כבר אוחיון. בכל השנים, במכבי היה סופרסטאר ישראלי – כמו ברודי, מיקי, ג'מצי, קטש, בורשטיין ואחרים, אבל למכבי הנוכחית אין את הכוכב המקומי הזה. השילוב הזה, יחד עם זרים שלא מספקים את הסחורה, מביא לקבוצה חלשה במיוחד – שללא שלושת הפצועים שלה, היא ללא ספק מכבי החלשה ביותר שזכינו לראות.
לסיום, הצוות המקצועי. כשאני רואה את הצוות, עם גודס, פיני ואלון שטיין – זה צוות בכיר ומנוסה מספיק. אני לא חושב שזו הייתה הבעיה של מכבי. בסופו של יום, צריך שחקנים כדי לנצח – כי אין מעשי קסם של מאמנים. למכבי ת"א אין שחקנים מספיק טובים ומספיק יציבים, וככה מודחים בחצי הגמר.
