היה לנו גמר עם אווירה ישראלית שעשה חשק כבר עכשיו לעונה הבאה - וזו תחושה שהייתה חסרה לנו בכדורסל. אם תרצו, נפל דבר בכדורסל הישראלי. כבר 20 שנה שהפועל ירושלים מהווה אלטרנטיבה למכבי תל אביב – למרות שזה גמר ראשון שלה – והפעם, סוף-סוף, היא הצליחה לזכות באליפות אחרי ניצחון כפול על הפועל אילת.
צריך לזכור שמכבי ת"א היא אימפריית כדורסל, גם באירופה, אבל ירושלים עם הקהל והפוטנציאל הכלכלי שלה הוכיחה שהיא מועדון שצריך לקחת בחשבון, לא רק השנה, אלא בשנים הקרובות. מי שמכיר את מכבי ואת ה-DNA של המועדון יודע שהצהובים רוצים לנצח כל מהלך בכל משחק, ולמרות השינוי בהתנהלות שחל שם, הם לא מעבירים את אובדן האליפות בניחותא. מכבי חוששת מהבנייה הזו של ירושלים, והעובדה שהאדומים הנחיתו את ליאור אליהו, יותם הלפרין, דונטה סמית' ונלחמו על גל מקל – מוכיחה שיש שם רצון להצליח לטווח ארוך.
מה ששונה בירושלים לעומת גלבוע/גליל, הפועל חולון או מכבי חיפה, זה שבירושלים יש הצהרת כוונות ברמה הגבוהה ביותר ובעלים שרוצה לזכות ביורוליג. אז תואר אירופי אולי עדיין מוקדם, אך עם הסגל הנוכחי, ושינוי קטן בעמדות כאלה ואחרות – בעיקר בקו הקדמי, והקבוצה של דני פרנקו בהחלט יכולה להתמודד באירופה. אם נצא מנקודת הנחה שפרנקו נשאר, והוא כבר הוכיח שהוא יכול לאמן ברמות של היורוליג, לירושלים יש 7 שחקני יורוליג לכל דבר: הלפרין, רייט, מקי, סמית', אליהו, גפני ותומפסון יכולים לשחק ברמות הכי גבוהות ואפשר לבנת סביבם סגל לטופ האירופי.
אומרים שאין מגיע בספורט, אבל לקהל של ירושלים באמת מגיע. ולא רק לו. גם לדני קליין, מוריס אוחיון, גידי דודי ועוד הרבה אנשים שהיו שם לאורך השנים, ומצאו עצמם מחוץ למעגל הראשון בתואר הנוכחי. בעצם, האליפות הזו מגיעה לכל מי שהיה בקבוצה במשך שנים, סבל מאכזבות, ועכשיו זכה באליפות. לאורך השנים ירושלים נהנתה מקבוצות מדהימות, שנלחמו בקבוצה מדהימה יותר. למועדון הזה מגיע לזכות בצלחת. והוא עשה זאת.
