אני יושב מול מסך המחשב, השעה 02:00 ואני לא מצליח להירדם. האמת שזה כבר הפך לריטואל קבוע אצלי אחרי משחק ולא משנה אם חולוניה שלי ניצחה או הפסידה. לא נרדם, נקודה.
אבל הלילה יש סיבה נוספת. הלילה נפל דבר. הלילה נפרדנו מאהבת ילדות של רבים מאיתנו, מהמקום שבמשך למעלה מ-40 שנים חזרתי אליו באהבה, מצפה כבר מבוקרו של המשחק שהערב יגיע - אעשה את הדרך אליו באופן אוטומט - למקום שפעם קראו לו היכל הספורט בחולון ונחשב ליפה ולמפואר בארץ, זה שהיה גם ביתה של נבחרת ישראל, זה שארבעה גמרי גביע המדינה שוחקו בו, זה שעם השנים ובגילו המתקדם, 62, שונה שמו בפשטות לאולם הפחים. ככה זה בארצנו עם זיקנה, אין כבוד.
בכלל לא משנה לי אם התנאים כבר לא תנאים, אם אתה קופא מקור בחורף, ובקיץ נראה כאילו יצאת מסאונה (עם בגדים) - ובכלל לא מזיז לך הריח שמקבל אותך בכניסה, ריחו המיוחד של אולם הפחים, זה שזר לא יבין איך אנחנו לא "מתרגשים" ממנו, אולם שגם אם יכסו את עיניי ויובילו אותי אליו בלי לומר לי לאן הובילו אותי, אזהה אותו לפי הריח - הריח המיוחד של המקום הממגנט הזה, המקום הכל כך אהוב עם האווירה הכול כך כיפית וססגונית, אווירה שרק הקהל הסגול יודע לתת. האווירה של אולם הפחים. ועוד לא דיברתי על רמת הדציבלים שהקהל הזה יודע להוציא מהאולם הזה, כזאת שעד הבוקר שאחרי המשחק אתה עדיין מסתובב עם צלצולים באוזניים.
ה"פחים" זה אהבה. אני זוכר איך בשנת 1988 נסעתי לטיול של אחרי צבא ולפני לימודים לארה"ב. הדוד שלי הפתיע אותי עם כרטיס לגמר ה-NBA, משחק מספר 6 בין קבוצתי האהודה לוס אנג'לס לייקרס (סגולים-צהובים) מול דטרויט פיסטונס, שורה רביעית מאחורי הספסל של הלייקרס. חלום. המשחק התקיים בפורום שזה לצורך השוואה, אולם הפחים גרסת לוס אנג'לס, שנים לפני המעבר לסטייפלס סנטר המפואר.
הסגולים מלוס אנג'לס ניצחו ולקחו אליפות והמחשבה הייתה שאחרי חוויה מדהימה שכזאת "איך אוכל להתקרב שוב לאולם הפחים"? נחתתי בארץ בסוף אוגוסט בשעות אחה"צ וכעבור שעתיים כבר הייתי באימון של חולוניה שלי באולם הפחים כמובן. ממגנט כבר אמרתי?
אני כל כך מאושר שמשחק הפרידה מ"הפחים" הסתיים בניצחון גדול, כל כך גאה להיות חלק מהמשפחה הזאת, משפחת הפועל חולון, וכשעלו לפרקט 100 מוותיקי המועדון וביציעים המפוצצים נכחו אוהדים שלפחות 20 שנים לא נכחו ביציעים דמעות חנקו את גרוני. הרגשתי כמו בסרט סינמה פרדיסו, אחד מהסרטים הכי אהובים עליי, בסצנה בה גיבור הסרט שהתפרסם והפך לבמאי קולנוע גדול חוזר מרומא לכפר הולדתו להלווית האיש שהחדיר בו בילדותו את אהבתו לקולנוע ופוגש את אנשי הכפר שהזדקנו והשתנו עם השנים. כל זיכרונות הילדות צפים ועולים אצלו וזה מרגש ,אוי כמה שזה מרגש.
הערב הזה היה ה"סינמה פרדיסו" שלי ואני בטוח שגם של רבים אחרים מהקהל, חוויה שתלווה את כל מי שנכח בערב הקסום הזה לעד. יכולתי להמשיך ולכתוב, כי כמות הסיפורים והחוויות שיש לי מ"הפחים" יכולים למלא בקלות ספר, אבל ביקשו ממני לכתוב כמה מאות מילים ונראה לי שכבר עברתי אותה, למי יש כח לספור בשעה כזאת.
אז לסיום: תודה לך אולם הפחים היקר על כל מה שהיית עבורי בארבעים ושלוש השנים שנות היכרותנו, אני כבר מתגעגע.
הכותב הוא סמנכ"ל השיווק והתקשורת של הפועל חולון, ומעל הכל אוהד הקבוצה.
