שחקני הפועל ירושלים הוציאו לפועל את תוכנית המשחק של דני פרנקו בצורה הטובה ביותר ולכן המשחק נגמר כפי שנגמר, וזו לא הפתעה גדולה. בסופו של דבר, העומק של ירושלים לעומת הסגל של הפועל אילת עשה את ההבדל. אם הדברים לא כל כך הולכים לדונטה סמית' או טייוואן מקי, אז לפרנקו יש על הספסל שחקן כמו ברייסי רייט - וזה לוקסוס שלא רק לאריק שיבק אין, גם ללא מעט קבוצות ברחבי אירופה.
הקו האחורי של ירושלים עמוק, מנוסה, אינטנסיבי ומוכשר יותר מזה של אילת, ובעיקר הדברים באו לידי ביטוי בהעלמת אפיק ניסים וקאליף ווייאט. פרנקו ראה בצמד הגארדים את האיום הרציני, שם לשחקניו מטרה והם ביצעו אותה. ברגע ששני השחקנים האלה מנוטרלים, והם בעצם שני היחידים שיכולים לייצר לעצמם מצבי קליעה, לאילת לא נותרו הרבה כלים והיא נשענה על המלחמה והפיזיות של אדריאן יוטר ואלישי כדיר.
אילת ניסתה, נלחמה ונשארה צמודה כמעט עד להפסקה, אך פערי הרמות משמעותיים – גם כשהיא בהרכב מלא, אבל בטח ובטח ללא פאלמר שנפצע. הפציעה שלו צמצמה עוד יותר את העומק של שיבק, החלישה את אילת ונתנה לירושלים להמחיש עד כמה היא חזקה.
אני חושב שהגומלין הוא לא לפרוטוקול. לאילת יש קבוצה עם כבוד, יש לה גאווה והשחקנים יבואו להילחם. אילת תבוא כדי להראות שעשתה עונה מדהימה, ולהוכיח שהיא שם עד הרגע האחרון – לא מוותרת ומאמינה שזה אפשרי. אחרי שאתה חוזר מפיגור 2:0 מול מכבי, ומינוס 13 במשחק השלישי, האמונה תמיד קיימת. בתחילת העונה אי אפשר היה להאמין שאילת תהיה במעמד הזה, אבל מאז ששיבק הגיע היא ייצרה אופי, בנתה את עצמה, ויש לה עוד משחק אחד כדי לנסות ולהמשיך בסנסציה.
ירושלים לא תגיע שאננה, כי יש לה מאמן מספיק מנוסה שיידע להכין אותה למצב הקיים, וסגל שחקנים שיודע שהוא רחוק 40 דקות מהיסטוריה ולא ייתן להזדמנות הזו לברוח. אז נכון, קשה להוריד קבוצה לקרקע אחרי ניצחון ב-15 הפרש באילת – מגרש קשה מאוד – ויש סיכוי שהחזה של שחקני ירושלים קצת נפוח, אבל העובדה שאילת כבר הפתיעה כל כך הרבה קבוצות השנה, כולל את עצמה, תביא את ירושלים מפוקסת ומרוכזת למשחק הביתי, מול 11 אלף צופים שרוצים לראות אליפות ראשונה.
