זה לכאורה כבר מראה שגרתי, אבל הוא ההפך המוחלט משגרה: צעירים מכל העולם, חלקם כאלה שברו מזמן את גיל 18, בוחרים לעזוב את הבית והמשפחה מאחור כדי להתגייס לצה"ל. אחרי תואר ראשון ולפעמים גם שני הם עולים על מדים, זוחלים, קופצים ורצים - והם כנראה החיילים הכי פחות שבוזים בצה"ל.
בשבוע שעבר הסתיים עוד מחזור של קורס עברית בבסיס מחו"ה אלון של חיל החינוך, וכ-400 חיילים, עולים חדשים, עמדו על רחבת המסדרים ושרו בפעם הראשונה את "התקווה" בעברית. לרגל המאורע, שוחחנו עם שתיים מהן – סטפני, שעזבה את ההורים בסטוקהולם ויעל, שעזבה משפחה מאמצת מאוסטרליה.
סטפני: "זה מרגיש לי נכון"
"תמיד חלמתי להיות לוחמת", פותחת סטפני (24) את השיחה שלנו. סטפני השאירה בסטוקהולם משפחה, חברים וגם תואר ראשון במשפטים וקשרי חוץ שהשלימה לאחרונה. כשהיא מספרת על הפער שבין האוניברסיטה לטירונות, היא צוחקת ואומרת "יש הבדל רציני".
סטפני תתחיל בשבועות הקרובים טירונות כלוחמת בחיל האיסוף הקרבי. לטענתה, היא מודעת לקשיים. "זה מרגיש לי נכון. כבר לפני הרבה מאוד זמן רציתי להיות על מדים". לעובדה שיש בינה לבין המפקדות שלה פער 5-6 שנים, היא לא מייחסת חשיבות: "אני יודעת שהמפקדים שלי יודעים הרבה יותר ממני על הצבא, אז לפער אין משמעות בעיני. בצבא מה שמשנה זה הפז"ם, לא הגיל".
"אם החלום שלכם הוא להתגייס לצבא, אני ממליצה לכם לעשות את זה", מסכמת סטפני במסר לבני גילה בחו"ל שחולמים על שירות בצה"ל. "אם לא תעשו את זה, תתחרטו. זה משהו מיוחד שאי אפשר לעשות בשום מקום אחר".
ולשאלה המתבקשת, איך היא מתמודדת עם המעבר ממזג האוויר הקריר של שבדיה לחום של המדבר, שם תעבור את הכשרתה, סטפני צוחקת ואומרת: "ביקרתי בישראל הרבה כילדה. אני מכירה את הקיץ הישראלי. לא נורא, מסתדרים".
יעל: "התחלתי לרעוד ולבכות"
יעל (21) נולדה ברומניה וגדלה בבית יתומים עד גיל 6, אז אומצה על ידי משפחה ציונית מאוסטרליה. מאז, היא גדלה בצל החלום לשרת בצה"ל. "גם אבא שלי שירת בצה"ל, הוא נלחם במלחמת יום הכיפורים", היא מספרת. לאחר אחד הביקורים הראשונים שלה בישראל כילדה התגיירה, ולפני מספר שנים הגיעה לישראל למשך כמעט שנה והתנדבה עם נוער בסיכון ולאחר מכן במגן דוד אדום. "זו הייתה התקופה המאושרת בחיי", היא מעידה. "הבנתי שאני חייבת לעלות לישראל ולשרת כאן".
בניגוד לסטפני, יעל מעידה שנאלצה לשכנע את הוריה שיאפשרו לה לעלות ארצה. "בתחילה אמא שלי חששה, אבל אמרתי לה שלאורך כל החיים הם גידלו אותי על ערכי הציונות ואהבת הארץ, ולא לאפשר לי לשרת בצה"ל יהיה פשוט לחטוא לזה".
כעת, יעל תתחיל הכשרה בחיל התותחנים. "כשהמפקדת מסרה לי את השיבוץ שלי, התחלתי לרעוד ולבכות. זו הייתה הגשמת חלום עבורי".
סג"ם מיכל לבקוביץ', מפקדת מחלקה בקורס עברית במחו"ה אלון, מסבירה לנו על התהליך הלא פשוט מהצד השני: "צריך הרבה סבלנות כדי לעבוד עם עולים חדשים ועם אנשים שלא תמיד מרגישים הכי בנוח במקום החדש שלהם, בשפה אחרת ובמנטליות אחרת. צריך הרבה הבנה ומצד שני גם הרבה אמונה במה שאת עושה, בדרך שלך, ברצון לחנך ולסגל אותם למערכת הצבאית".
"המפקדות קשובות ומוכוונות לאוכלוסיית היעד, הם יוצאים לימי סידורים ואנחנו משתדלים לתת להם את כל מה שהם צריכים – אבל עם זאת המשמעת נוקשה ואנחנו לא מוותרים על שום דבר. הכל עניין של איזונים מאוד עדינים".
מיכל צעירה מרוב הפקודות שלה בכמה וכמה שנים, אבל מעידה שהדבר לא ניכר: "ברגע שאין שפה, מרגישים שהגיל הוא משמעותית צעיר יותר. בשבירת דיסטנס למשל, שאלו אותי אם אני בת 26. זה לא פקטור, החיילות לא יודעות בנות כמה המפקדות שלהם, אבל זה כן משהו שמצריך מאתנו להתנהג לחיילים שלנו יותר בבגרות. אם לדוגמהיש לנו חיילת בת 26 אנחנו נדע להתנהג אליה בהתאם, נדע שאולי היא תזלזל בדברים מסוימים יותר מאשר חיילת בת 18 שתהיה הרבה יותר נלהבת".
כאן נבהיר שהמפקדות בקורס עברית מקבילות למורות באולפן בכל דבר: מלבד הטיפול האישי בחיילים והפיקוד, הן אחראיות לוודא שהחיילים יצאו מהקורס בתום שלושה חודשים כשהם שולטים, לפחות ברמה בסיסית, בשפה העברית. "המפקדות מתמקצעות בתחום ונעזרות ברכזת אזרחית שמכווינה אותה מבחינה מקצועית, אבל גם קורס היסוד של חיל החינוך מלמד עקרונות הוראה ואיך להתמודד עם חיילים בעלי הפרעות קשב וריכוז ובעיות לימודיות שונות".