כמו כל בן 18 במדינת ישראל, גם טוראי שון טחן עמד השבוע בלשכת הגיוס. הוא מגיע מוקדם בבוקר, מוקף בבני משפחה וחברתו הנרגשת ומחכה בסבלנות לראות את שמו מתנוסס באדום על הלוח החשמלי. "אתה מחזיר אותי 50 שנה אחורה", אומר אביו וטופח על גבו של שון כשהוא מגיש לשומר בכניסה את צו הגיוס. סבתו ממהרת להכניס את כל הנוכחים לתמונה משפחתית מסורתית ושולפת את הפלאפון, אולם הצילומים נקטעים במהרה כששמו מופיע על הלוח. "שני טחן" כתוב בשלט לצד תעודת הזהות של שון. הדבר יכול היה להיראות כתקלה, אלא שכך מופיע שמו בתעודת הזהות. בסוף כיתה י"א הוא הבין שהוא טרנסג'נדר והחליט לשנות את השם. "שון שני טחן" כתוב לו על הקיטבג, חותמת למורכבות בזהותו.
"החלק הכי קשה בתהליך היה לצאת מהארון המגדרי מול סבא וסבתא. כשאמרתי לסבתא שאני לסבית בכיתה ט' היא אמרה שאני עושה לה רע ולא הצליחה לקבל את זה. עד שחזרתי ממנה הביתה, מרחק של 20 דקות, היא כבר הספיקה להתקשר לאמא שלי לשאול אם הלכתי לפסיכולוג ולהמליץ לה על אחד", מספר שון. הסבתא המחבקת בבקו"ם נראית היום רחוקה מהתיאור ההוא. "ממש פחדתי לספר לסבתא שאני טרנס, כי הייתי הנכדה הבוגרת והיחידה שלה. היא לא הבינה שאני לא אוהבת את המתנות הנשיות שהיא מביאה, ותמיד אמרה לי להאריך את השיער כי שיער קצר זה תספורת של בן. אבל כשאמרתי להם שאני טרנס, הם היו ממש בסדר והפתיעו אותי. הם אמרו לי, 'את עדיין הנכדה שלנו, נקבל אותך כמו שאת, אבל עד שלא תעשי שינויים פיזיים את עדיין הנכדה שלנו', ולכן ממשיכים לקרוא לי בלשון נקבה. אבל בשבוע שעבר כשהיינו אצלם, סבתא אמרה משהו עליי כחיילת ואחרי כמה רגעים תיקנה את עצמה ואמרה 'חייל, חייל'".
"הקול מסגיר אותי"
באחד הצילומים בלשכת הגיוס, רגע לפני העלייה לאוטובוס, פונה אישה אקראית לשון המיישר מבט שמח למצלמה. "העיקר שאת מחייכת", היא אומרת בחצי צחוק והוא ממהר לתקן אותה, "מחייך". האישה מתנצלת ושון לא מתרגש, הוא מתמודד עם מצבים כאלה באופן יום־יומי ובכל פעם מחליט כיצד ינהג והאם יתקן את הפונה. כטרנסג'נדר שעוד לא התחיל לקחת את ההורמונים ניתן לטעות ולחשוב את שון לבחורה. העיסוק במראה החיצוני והיחס של הסביבה הם עבורו דבר שבשגרה. "תמיד יש לי את ההתלבטות אם לצאת מהבית עם ביינדר (משטיח חזה) או לא. כי זה לא רק חם זה גם הורס את הגב, אז לפעמים אני אנסה לחפש חולצה שפשוט תסתיר לי את החזה", הוא משתף. "גם כשאני נראה לאנשים כמו זכר, בדרך כלל יחשבו שאני הרבה יותר צעיר. יש לי בייביפייס, ועם כל הכבוד לשיער הפנים שלי זה לא זקן של גבר. אבל מה שהכי מסגיר אותי זה הקול", הוא מודה.
הנראות החיצונית היא דבר שמעסיק את שון עוד מאז ילדותו. כילדה, שנא שאמו הלבישה אותו בבגדים נשיים והשמלה האחרונה שלבש הייתה בבת מצווה. תהליך הגילוי של הזהות המגדרית והמינית שלו החל בכיתה ט', אז הבין שהוא נמשך לבנות. שון הצטרף לקבוצה של תנועת הנוער הגאה "איגי" במסגרתה נחשף לראשונה למושג ג'נדרקוויר. "זה היה במהלך סדנת מין, מגדר ומיניות בכיתה י'. ההגדרה הזו מיד התחברה לי לעצמי ואז חשבתי בפעם הראשונה שאני כנראה לא אישה. אף פעם לא הרגשתי שייך לקבוצה, לא של הבנים ולא של הבנות ולאורך השנים פיתחתי ניכור לגוף שלי. פעם חשבתי שזה כי אני שמן, היום אני מבין שזה פשוט לא הרגיש לי מה שאני".
אחרי הטירונות טוראי טחן מתכוון להתחיל לקחת הורמונים ובעצם לעבור הליך של שינוי פיזי מנקבה לזכר. גילו הצעיר והזמן הקצר עד גיוסו הקשה עליו לעבור את השינויים לפני הכניסה לצבא ולכן בהתאם למין שמופיע בתעודת הזהות הוא מתגייס לצה"ל כנקבה. הבעייתיות הרבה בדבר מראה גם צד חיובי כשהשתייכות למין הנשי מאפשרת לו לקחת חלק בקורס שמיועד במחזור הנוכחי לנשים בלבד. "בגלל שלא עברתי ראיון אישי לא ידעו בצבא שאני טרנס עד לפני חודשיים. ביולי אמרתי לפסיכולוג שאישר לי את ההורמונים שאני עוד רגע מתגייס והוא פנה למפקדת לשכת הגיוס תל השומר. היא יצרה איתי קשר ונפגשה איתי", הוא משחזר. "דיברתי איתה על הקשיים שאני צופה מהבחינה שלי, כמו מקלחות וחדר, וסיכמנו שאני אשן בטירונות בחדר לבד. חוץ מזה ביקשתי גם לקבל מדי בנים".
ג'נדרקוויר מצ'ואיסטי?
אף על פי שבטירונות הוא יישן לבד, טוראי טחן כבר חווה חיים כבחור בחברה גברית במהלך שנת השירות שעשה בגרעין "תרבות" בירושלים. הוא היה אז בחדר עם הבנים האחרים שהתייחסו אליו כאחד משלהם, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה הוא חי כזכר לכל דבר ועניין. החניכים, המורים בבית־הספר בו התנדב וחברי הקומונה הכירו אותו כולם כשון, כשחלקם כלל לא ידעו שהוא נולד כנקבה. שון אמנם החל להצהיר בפומבי על היותו טרנס רק בשנה האחרונה, אבל הגילוי היה כבר בסוף כיתה י"א. "יש הרבה טרנסים שלא יכולים להצביע על נקודה מסוימת ולהגיד, פה נפל לי האסימון, אבל אני כן יכול. הסתכלתי על סרטונים ביו־טיוב שבהם רואים שינוי של טרנסים לפי ציר זמן. תמונות מהילדות, אחרי הזריקה הראשונה, אחרי הניתוח העליון ועד לארבע שנים אחרי תחילת התהליך. כשסיימתי לראות את הסרטון התקשרתי לחברה שלי דאז ואמרתי לה שאני חושב שאני טרנס. אז גם התחילה אצלי תקופת ההתנסות והיא התחילה לפנות אליי בלשון זכר", הוא משתף. ההליך להשלמה עם הזהות החדשה לא היה מיידי, והיו דברים שעיכבו את ההחלטה. אחד מהם הוא תחושת חוסר השייכות לחברה הגברית המצ'ואיסטית וחוסר חיבור לסטריאוטיפ הגברי. "החשש הזה של לא להשתלב בחברה הגברית מלווה אותי עד היום, וזו אחת הסיבות לכך שאני רואה את עצמי חסר מגדר. אני יודע שאני זכר אבל אני לא מרגיש שייכות לא לחברה הגברית ולא לנשית", הוא מגלה.
כדי לבחון את הזהות החדשה שון ביקש מידיד קרוב שיתחיל גם הוא לפנות אליו בלשון זכר. ההתחלה, לדבריו, הייתה מוזרה, אבל לא במובן השלילי של המילה. בין כיתה י"ב לשנת השירות הוא כבר יצא מהארון ושיתף גם את הוריו, דבר שהוא מתאר כיציאה קלאסית מהארון. "ישבנו בסלון שלושתנו ואמרתי להם שיש לי משהו לספר להם בצורה מעורפלת כזו. ואז אמרתי להם שאני מרגיש בן", הוא מספר. "הם ידעו לפני זה שאני ג'נדרקוויר אבל הם לא התייחסו לזה יותר מדי כי לא היה לזה תוקף במציאות מבחינתם. אמרתי להם שאני טרנס והם התחילו לפנות אליי כזכר. בהתחלה זה היה קצת קשה ולקח להם זמן להתרגל, כי בכל זאת הייתי הבת שלהם. אבל היום הם כבר ממש בסדר עם זה. כשסיפרתי לאח שלי הוא ממש הגיב באדישות, הוא ילד סגור כזה. אמרתי לו שאם זה מפריע לו שיגיד לי ושאני רוצה שנדבר על זה אבל הוא אמר שזה בסדר ולא דיברנו על זה יותר".
"חשבתי כמה אני חתיך עם שקן"
אחד הדברים שהכניס את שון לעולם הטרנסג'נדרים הוא הופעות הדראג. בכיתה י"א שמע על תחרות דראג שהתקיימה ב"איגי" ומיהר להירשם. בהתאם לכללי התחרות הוצמד לו חונך בשם דידי פרינס, שהיה עבורו מודל לדראגקינג, המקביל הגברי לדראגקווינס. את הופעת הדראג הראשונה שלו באותה שנה, שנעשתה לצלילי השיר " Fifty Ways to Say Goodbye" הוא זוכר מצוין. "תמיד הייתה לי זיקה לתיאטרון, ודראג זה הרבה מאוד משחק. דידי בחר איתי את השיר ואמר לי ללמוד בעל פה את המילים, כי צריך לעשות להם ליפסינק (הזזת השפתיים ללא קו). ביום של ההופעה הייתי לחוץ בטירוף, עליתי לבמה והפה שלי היה יבש מהתרגשות אבל איכשהו הצלחתי להשתלט על זה והופעתי. בסוף ההופעה הקהל מחא כפיים בהתלהבות ודידי נתן לי חיבוק ענק. מאז הבנתי שאני רוצה להמשיך לעשות את זה", הוא מספר. "ההשתתפות בהופעות דראג ממש תרמו להבנה שלי שאני רוצה להיות טרנס. כשראיתי את עצמי לפני העלייה לבמה עם הביינדר והאיפור הגברי והזקן חשבתי, איזה חתיך אני נראה ושככה אני רוצה להיות".
כשהוא נשאל לו יכול היה לבחור, האם היה מעדיף להיוולד זכר ולמנוע את כל הבלבול והתהליך המורכב, שון עונה בהסתייגות. "מאוד מפתה להגיד שאני מעדיף שכל זה לא היה, אבל מצד שני לא להיות זכר מלכתחילה זה משהו שמאוד עיצב את הזהות שלי. אני רואה בזה דבר מאוד חשוב ברגישות שלי וביכולת להבין אנשים. דווקא מהמקום של הילד הדחוי שלא שייך לא לפה ולא לפה. זה גם מה שגורם לי לרצות להתעסק בחינוך. אם כמה שנושא המגדר שואב אותי, אני רוצה לחנך לעוד דברים ואני לא יודע אם היה לי אכפת כל כך לו הייתי נולד זכר", הוא מתאר. "התפקיד שאני מיועד אליו, למרות שהוא התגלמות הסטריאוטיפ הנשי, מתאים בדיוק למה שאני רוצה - לחנך נוער ולהשפיע עליו בשלב מאוד חשוב בחיים".