לא על ידי מלאך, לא על ידי שרף ולא על ידי שליח, אלא מפי הגבורה בעצמה (ולא רק בגלל שהגיע לגבורות): הנשיא ג'ו ביידן הודיע בקולו ובפומבי, בראיון ל-CNN, שאם ישראל תחליט על כניסה לאזור המאוכלס ברפיח, ארצות הברית תמנע חימושים התקפיים מישראל.

אין ספק שזו רעידת אדמה מדינית, אף יותר מצבאית, שמעמידה בפני ישראל שתי ברירות: האחת - לוותר על כניסה לרפיח. השנייה - לצאת לעימות חזיתי ישיר עם הקהילה הבין-לאומית ובראשה ידידתנו הגדולה בעולם, ארצות הברית. כל מי שמפנטז על חילופי ממשל בוושינגטון חייב להיזכר קודם כל בדבריו הבוטים של טראמפ על נתניהו וגם על העובדה שלממשל הנוכחי, גם אם יפסיד, יש עוד 8 חודשי עבודה שבהם תקבענה לא מעט עובדות בגזרת עזה, כמו גם בלבנון.

האם מדובר בתקדים? התשובה היא לא. גם ב-1982, בעקבות ההפצצות של ישראל במערב ביירות, החליט הנשיא רייגן לעצור משלוחים של פצצות מצרר. האמברגו הזה נמשך 6 שנים. גם ב-2006 ביקש הנשיא ג'ורג' בוש לבחון את המשך האספקה האמריקנית.

שאלת העיתוי

אנחנו נמצאים בשלב קריטי במשא ומתן על החטופים. ישראל נמצאת עם מעט מאוד מנופי לחץ על חמאס. הנשיא האמריקני, למעשה, מעקר את מנוף הלחץ הצבאי של ישראל. מראש, המשוואה שיצרה ארצות הברית במשא ומתן הייתה בעייתית: שחרור החטופים עמד אל מול הפסקת אש שתוביל לעצירת המלחמה, במקום ליצור משוואה שבה הפסקת המלחמה מצד אחד תעמוד אל מול פירוז הרצועה, התפרקות ארגון הטרור מנשקו וגירוש מנהיגיו. כעת, כשמסתכלים על רשימת הדרישות מישראל במשא ומתן, תוהים איפה נמצאות הדרישות מארגון הטרור חמאס. היעדר התביעות הללו יוצר כעת סיקור עולמי, שבו ישראל מוצגת כסרבנית בגלל דרישתה שלא יופיע סיום המלחמה כתנאי.

אנחנו ניצבים יותר מ-7 חודשים מפרוץ המלחמה ועלינו להבין את הרגישויות האמריקניות גם בזירת הפנים: הבחירות הן בעוד כחצי שנה ונראות מאוד צמודות, ביידן מפגר ברוב הסקרים והוא מנסה לנקות את כל רעשי הרקע שעלולים להפריע, בכלל זה ההפגנות בקמפוסים וההתנגדות ההולכת וגוברת בתוך המפלגה הדמוקרטית. כדאי להזכיר, היו כאלה, כולל בממשלה עצמה, שחשבו שהקהילה הבין-לאומית וארצות הברית בראשה יתנו לנו רק כמה שבועות למלחמה. בנוסף, הקואליציה הבין-לאומית שעמדה יציבה לצידה של ישראל מ-7 באוקטובר, הולכת ומתפוררת אט אט עד שארצות הברית נותרה בה הלבנה האחרונה.

החזון של ביידן

האמריקנים בתחילת המלחמה היו שותפים מלאים לשתי מטרותיה: השבת החטופים ומיטוט היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס. כעת, הם עברו למטרה אחת והיא שחרור מלא ומהיר של כל החטופים. המטרה השנייה מבחינתם אינה מושגת ולכן שחרור החטופים הפכה מבחינתם לתוכנית היציאה מהמלחמה. "דוקטרינת ביידן" למזרח התיכון גורסת: עסקת חטופים, שתוביל להפסקת אש, שתוביל לעצירת המלחמה, לכניסת מדינות ערב המתונות לשיקום הרצועה, לכניסה של אלטרנטיבה ניהולית לחמאס ("רשות פלסטינית מחודשת"), נורמליזציה עם סעודיה ומדינה פלסטינית בסוף התהליך. דוקטרינה שמסתיימת במדינה פלסטינית, לרוב הישראלים אחרי 7 באוקטובר, היא נון סטרטר. כך שיש סתירה גדולה בין "החזון הביידני" למציאות הישראלית.

ארה"ב כ"אויב" 

למרות כל המחלוקות, אסור להפוך את ארצות הברית לאויב החדש, כפי שנשמע מכל מיני גורמים, בחלקם הזויים, בימין הישראלי: א. כי יש לנו כבר מספיק אויבים. ב. בלי התמיכה האמריקנית האדירה הן בכלכלת החימושים והן במטריה הדיפלומטית לא היינו מגיעים עד לכאן. הסיוע האמריקני הוא יוצא דופן בכמות ובאיכות.

הסיכונים

עלינו להבין שאמירה אמריקנית מפורשת כזו עלול להיות לה השלכות רוחב בעייתיות מאוד לישראל, באם תחליט להיכנס לרפיח. בראש ובראשונה, זה עלול להתבטא במועצת הביטחון. ביום הכניסה, האלג'יראים, הסינים והרוסים ישימו החלטה מיידית להפסקת המלחמה. אומנם לא לפי סעיף 7 כמו שהיה בבוסניה או בעיראק, שהמשמעות לכך היא צבאית, אלא לפי סעיף 6 שמשמעותו סנקציות כלכליות על ישראל. אם ארצות הברית לא תטיל וטו, התל"ג לנפש בישראל יצנח, יהיו מקומות שלא נוכל לנחות בהם ועוד. מעבר לכך, מדינות שכבר עומדות על הגדר מבחינת אספקת נשק או קניה מישראל יסרבו לעשות איתנו עסקים. המשבר הפומבי הזה מבהיר לכולם, כולל למדינות ערב (כמו סעודיה), שהדרך לוושינגטון לא עוברת בירושלים. כדאי גם שננסה לשמר את התמיכה הדו-מפלגתית, כדי שלא נהפוך למדינה שרק מתפללת לממשל רפובליקני.

לאן מכאן

ההגנה המשולבת של "סנטקום" (פיקוד המרכז האמריקני) מפני המתקפה האיראנית הוכיחה שוב שהעולם צועד לכיוון של בניית קואליציות ולא "לעם לבדד ישכון". מאוקראינה ועד איראן, העולם חוזר לחלוקה המסורתית של המלחמה הקרה ועלינו להיות שייכים לצד הנכון. מה לעשות, אנחנו לא שוויץ. עלינו לחזור לשיח אסטרטגי עם האמריקנים ולהציג תוכנית סדורה עם לוחות זמנים של "היום שאחרי", מהאלטרנטיבה השלטונית לחמאס, פיילוט שהיינו צריכים להתחיל בו מזמן בצפון הרצועה ועד איך חייבת להראות "רשות פלסטינית מחודשת". לא בטוח שדיאלוג כזה ישכנע את האמריקנים, אבל לפחות יעזור להנמיך את הטונים הפומביים, שמפריעים לניהול המערכה.

>>> יקי דיין שימש כראש המטה של שרי החוץ סילבן שלום וציפי לבני, כיועץ מדיני בוושינגטון וכקונסול הכללי של ישראל בלוס אנג'לס